
הגישה הקיומית
לפסיכותרפיה מתמקדת בחויית החיים של המטופל. הטיפול בגישה זו מנסה
לחקור ולפתח את התחושות והתובנות של המטופל לגבי עולמו ולתת משמעויות
להחלטות, אפשרויות, בחירות ואחרויות של חייו. הגישה אינה מחוברת לגישה
או תיאוריה פסיכולוגית ספציפית לגבי מבנה האישיות, טבע והתפתחות האדם,
אלא מנסה להפיק תובנות על הדרך בה המטופל מבין את חייו והעולם הסובב
אותו. המשמעוית והקישורים של חוית החיים תלויים במידה רבה באינטרפטציות
ודרך הבחינה שלהם בטיפול, יותר מאשר שיוכם לתיאוריה. בדרך זו התהליך
הטיפולי הופך להיות פתוח, כנה ומחובר מאוד לקשיים הרלוונטים למטופל.
הגישה הקיומית לטיפול אינה חותרת למרפא של סימפטומים בהכרח או קידום
הרגשה, מצב תודעה או תחושות רצויות. כל אלה יכולים להתהוות כחלק מתוצאה
של תהליך מהותי של הרחבת ההבנה והתובנה תוך כדי בחינה של נושאים שלא
נבחנו עד כה על ידי המטופל,
מתוך כך עולה האפשרות לפתח
דפוסי חשיבה ודרכי פעולה אחרות.
דרך התהליך המשותף של פירוק וחקירת נושאים שהאדם היה תקוע בהם בכל תחום
בחייו, דרכי חשיבה חויה ופעולה אחרות עולות.
הגישה הקיומית לטיפול
שואבת מפילוסופיה באופן כללי ומאוחרת יותר בפרט: ניטשה, מרלו-פונטי,קירקגרד,
קאמי,דירדה, ויטגשטיין ורבים אחרים. השימוש בפילוסופיה הוא כדיסצפלינה
תיאורית של הקיום האנושי ולא תיאורטית. הגישה הקיומית מושפעת
גם מפילוסופיה יוונית ומזרחית
ובאה לידי ביטוי בעבודת של אמנים כמו דוסטויבסקי, אוסטר, קפקא, הופר,
פרויד, רות'קו, באקון ורבים אחרים.
אך יותר מכל מנסה להבנות את המפגש הטיפולי כדרך להבנה של החיים ללא
ניסיון להצמיד להם ערך שיפוטי או כל דבר אחר מלבד שיפור איכות החיים של
המטופל בעיני עצמו. |
|
|